שיחה בדיונית / אסתר קמרון
 
כשנכנסתי לקרון היה בו רק מקום אחד פנוי והתיישבתי בו.  מולי ישב איש מכובד בגילי בארך, לבוש חליפה שחורה, עם כיפה גדולה וכהה על הראש.  רב חרד"ל, שיערתי, והשפלתי את עיניי.  אך הספקתי לראות שיש לו עיניים טובות.  ואז ראיתי שהספר המונח פתוח אל השולחן הקטן בינינו הוא ספר שירים, ובעוד מבט היכרתי –
"הרב קורא את פאול צלן?"  המלים נפלטו מפי.
"הגברת מכירה את שיריו?"
ועוד איך, חשבתי, אבל עניתי באיפוק:  "אכן.  אפילו כתבתי עליהם ספר."
"באמת?  אם כן, אולי הגברת תוכל לעזור לי."
"אם אוכל, אשמח."
"יש לי נכד שלומד בישיבה, ועד לפני שנה וחצי חשבנו שיהיה רב. ואז – אבד לו הריכוז." הוא עצר לרגע. "אמו, כלתי, נרצחה בפיגוע –"
"ה' ישמור עלינו."
לרגע שתקנו.  אז הוא המשיך:
"אחרי השבעה הוא חזר לישיבה, אבל התקשה ללמוד.  קיווינו שבמשך שנת האבל הוא יתגבר.  אז הוא התחיל לכתוב שירים ולהשתתף בערבי שירה, ומישהו שהוא פגש שם הראה לו את השירים האלה.  מאז הוא לא נפרד מן הספר ונהיה כמו סהרורי.  קניתי את הספר בתקוה שזה יעזור לי להבין אותו."
"הרב יודע שגם פאול צלן איבד את אמו באופן נוראי – במחנה השמדה?"
"ידעתי, ואני משער שזה חלק מן ההסבר של השפעת השירים עליו.  אבל זה לא מסביר לי את השירים.  הם מדאיגים אותי ואיני מבין בהם הרבה.  אשתי המנוחה הייתה מבינה יותר.  היה לה חוש בדברים כאלה.  ממנה למדתי להיות פתוח לאמנות מערבית, אבל דברים כאלה סתומים בפניי."
חשבתי רגע ושאלתי: "האם הרב מצא איזה פסוק שהוא כן הבין?"
הוא דפדף בספר והושיט אותו אליי והצביע על הבית:
            (לו הייתי כמוך.  לו היית כמוני.
             הלא עמדנו
             תחת אותה רוח אחת?
             אנחנו זרים.)
"כאשר אני קורא את זה," אמר," יש לי תחושה שהוא מדבר אליי אישית, אף על פי שאיננו מכירים ולכל קורא אחר יש אותה זכות לראות עצמו כנמענו של השיר." 
"הרב היטיב להבחין באחת מסיבות הקסם של השירים האלה."
"אבל בשאר השורות אינני מבין ולא כלום.  מה פירוש, למשל, ל'שלוליות אפורות-לב' בסוף?"
פתחתי את הפה על מנת להתחיל להסביר ושוב סגרתי אותו.  אחרי כמה רגעים אמרתי:  "אולי עצם העובדה שהשאר לא כל כך מובן מבליט את הפנייה הישירה שבא באמצע, בסוגריים.  הוא אמר לי כי הבלתי-שקוף שבשיר הוא שמציג לפני הקורא את האחר, את ה'אתה'."
"הגברת היכרה אותו?"
"פגשתי אותו פעם אחת."
"ואיזו אדם זה היה?"
שתקתי והזכרונות תססו בן.  איך, איך אתאר את האדם ההוא?  בסוף אמרתי:  "מתוח."
"קראתי שהוא שם קץ לחייו, לא עלינו."
"כנראה שכן."
"ובגלל זה, כמובן, מדאיג אותי שנכדי קורא אותו."
מתוך דחף להרגיע אמרתי, "הרב צריך לקחת בחשבון שפאול צלן חיה בניכר והיה מאוד בודד.  נכדכם בכל זאת יושב בקרב עמו, ברוך ה'."
"אבל מה אם השירים האלה יגרמו לו חס ושלום לפרוש מן הציבור?"
לא ידעתי מה לענות לו.  ברור, שלא יוכלו  להיות הבטחות.  אחרי שתיקה אמרתי:  "המוזר הוא שבתקופה מסויימית השירים האלה נתנו לי תקוות עצומות."
"הא כיצד?"
התחלתי לספר: אוי כמה פעמים סיפרתי את הסיפור הזה.  אני כמו יורד הים הקשיש שבפואמה של קולרידג' ששני אנשים שהיכרתי תרגמו אותו.  טוב, קצר ולענין.
"לא הייתי אז יהודיה.  לא האמנתי בשום דבר.  הייתי מאוד בודדה.  ובגלל זה, אולי, הרגשתי את התהליך הכללי שמתרחש בעולם, והלב לא בישר לי טובות.  ואז היה לי המפגש אם השירים האלה.  ומסביב למפגש היו הרבה – צירופי מקרים – ששיכנעו אות שיש לכל זה איזו משמעות, ושאנחנו לא ממש מבודדים, שמתחת לשטח כולנו קשורים יחד, ואם נעמוד על הקשרים שבינינו נוכל לבנות את העולם מחדש.  היתה לי אפילו מן תוכנית בניה, על אף שזה נשמע אבסורדי.  לא הייתי לגמרי שפויה.  ההשפעה שהיתה לדבריו עליי נתנה לי אמונה יתירה בכוח המלים וביכולת השיר לעזור לנו למצוא את עצמנו, למצוא אחד את שני."
עינינו נפגשו לשבר שניה מפוחד מעט, והרגשתי שהוא מרגיש במשהו שלא אמרתי.
"אני מבין," הוא אמר.  "אבל אם מותר לשאול, איך הגיעה הגברת מזה אל היהדות?"
"אם לומר לרב את האמת" אמרתי, "בלית ברירה.  במשך כמה שנים אחרי המפגש ואחרי מותו ניסיתי לגייס אנשים לרעיונות שהוא כאילו שתל בי, כתבתי המון שירים לא מאופקים במיוחד, כתבתי מכתבים ומאמרים וניתוחי שירים, ולמילותיי לא הייתה השפעה כקליפת השום.  באיזה שלב התחלתי ללמוד עברית, לבלבל את המוח של הרב המקומי, וללכת לקבלת שבת.  לאט לאט הבנתי שאני זקוקה לקהילה ושלא אוכל ליצור אותה לבד ורק הקהילה היהודית בא בחשבון עבורי." 
"מתי התגיירת?"
"לפני שלושים ושבע שנים."
"אז היית צעירה עדיין.  התחתנת, הקמת משפחה?"
"ברוב סכלותי לא ניסיתי.  סירבתי לנסות.  הייתי עדיין תפוסה במה שעברתי.  חשבתי עדיין שיש לי איזה מסר להעביר, גם כאן.  קצת ביזבזתי את חיי."
"אנחנו לא נוכל לדעת אם בזבזנו את חיינו ואם לא.  רק שם נידע."
"נכון."
"ומה גברתי עושה עכשיו?"
נאנחתי.  "האמת היא שלא ממש למדתי לקח."  נכנסה בי איזו תעוזה. "האם הרב מוכן לשמוע שיר שכתבתי לאחרונה?"
"בענין רב."
אזי דיקלמתי:

ואני תפילה
לכולם.
 
לכל אחד שיש לו
קצת עמדה
קצת כוח
בעלום הזה.
 
להתערטל.
לשקוע
מטה
מטה
 
עד המקום
שבו נוכל
להיפגש
 
להתלכד
באמת
ולשוב
ולעלות
בכוח.
 
אנא
בכוח.
 
הוא שתק ואז אמר:  "זה יותר מובן מן השירים של פאול צלן."
"כן, אין לי האמנות שהייתה לו, שהיא מאוד מורכבת, אני חושבת שמתוך הפקעת של מניעים ותחושות וידע ומחשבה שמהווים את יצירתו העמוקה מתהום משכתי אליי רק חוט אחד. והוא היה נרתע מפשטנות שירים כאלה. אבל אני ממשכיה לכתוב אותם.  זה כבר משהו כפייתי."
"אולי," אמר, "גברתי תהיה מוכנה לתת לי עותק מן השיר הזה?  הייתי רוצה להראות אותו לנכדי."
"תרופה הומאופתית?"  ציחקקתי.
"אולי זה יכול להבהיר לו משהו."
"אשמח מאוד אם כן," אמרתי לו.  "ואולי תוכל לומר גם... שכמי שנכווית קצת מן השירים האלה, מן החזון הזה, הגעתי למסקנה שאנו חיים, עד הגאולה, בעלמא די פירודא ורק בעולם התורני אפשר לדעת זאת ולחיות טוב עם הגעגועים.  שלא יפרוש מן הציבור."
"הלוואי שישמע."
ואז הוא שאל: "ומה עם גברתי?  מה היה יכול לעזור לה?"
חייכתי בעצב.  "לו היה לי מי שיתמוך בי בתורה, לו היה לי בית בו הייתי יכולה להכניס אורחים לשבת...אבל מאוחר מדי..."
"מי יודע?,"  הוא אמר.  "ומה שם גברתי?"
אמרתי לו ושאלתי:  "ומה שם הרב?"
"מנחם."

נכתב על ידי