הסולטן
הסולטן / רונית לוינגר

"את רואה שרה, חכי רגע אני אפתח את הפייס במחשב הנייד שלי, תסתכלי על התמונה, רואים גבר מחופש לסולטן, לראשו טורבן לבן עם נוצות, על פניו מסכה שחורה העוטרת בקו מסולסל את עיניו הבהירות, ולגופו חלוק סגול רקום בזהב. בידו הימנית טבעת זהב עם אבן שקופה צהובה והוא עונד צמיד מחרוזים צבעוניים ולידו השמאלית טבעת מאבן כחולה. הוא לא מזכיר לך משהו או מישהו".

"של מי הפרופיל הזה" התעניינה שרה והמשיכה לדפדף באלבום באדישות ובמקצועיות כאחת שעובדת בתחום ויכולה לזהות כל אדם ברשת.
"של ידידה שלי שעובדת באיזו חברה גדולה. זו מסיבת הפורים שלהם, תראי איך גופו זקוף ויציבתו איתנה. ידיו מורמות פרושות לרווחה ומזמינות את הבאים להיכנס למסיבה".
שרה התעמקה בצילום קירבה את המשקפיים שלה לאף והגדילה את התמונות במחשב. "הוא לא מוכר לי, נראה אשכנזי בגיל שישים בערך, כנראה בעל החברה, היה שמח במסיבה זה בטוח".

היא ניגשה לפינת המטבחון שלי והכינה לנו נס עם קצף ומעט קינמון ועוד טיפת רום, כמו שהיינו שותות בירושלים בלילות החורף הקרים במיטה המשותפת שלנו.
"באותו ערב פורים ישבתי בביתי ולא הלכתי למסיבה. רק לך אחותי אני יכולה לספר את האמת, שלא הזמינו אותי לשום אירוע. חברותי החדשות הלכו ביחד למסיבות, ולא עלה בדעתן להציע לי להצטרף". לגמתי מהקפה הרותח והנחתי אותו על הטס הקטן במרכז החדר. חזרתי להתפרקד לידה על המזרון הפרוס על הרצפה והטבתי את הכרית הצבעונית מתחת לראשי.

"ישבתי בדירה הקטנטונת הנקייה והמסודרת שלי, והרהרתי בכל עשרות המסיבות שהתרחשו בבתי הקפה ובברים, באולמות האירועים, בבתי הכנסת, בבתים הפרטיים, על הגגות לחוף הים, העיר כולה פעמה. מצד אחד כל כך קרוב וקל להיכנס למסיבה לשתות לרקוד ומצד שני כל כך קשה לצאת אל הלא מוכר".
"חשבתי שכאן בעיר הלבנה תרכשי חברים וחברות ואני רואה שהבאת את הבדידות אתך מירושלים" העירה שרה בעדינות והצמידה את ראשה לראשי.
"בתחילה תכננתי לגשת לבר הקרוב למקום מגורי, ראיתי את השלט שהודבק על הדלת בשבוע האחרון הבעיה הייתה שלא הייתה לי תחפושת, יכולתי לאלתר, אך והחלטתי לוותר".
"את תמיד מוותרת"
הרום חלחל בגופי והרגשתי קלילה ומרוחקת, שרה הייתה נדיבה עם הרום הפעם.
 
נזכרתי איך באותו ערב פורים פתחתי את המחשב ונכנסתי לפייס. עברתי מחבר לחבר מאלבום אחד למשנהו צופה בחברים, בחברים של חברים, בזרים גמורים. הסתכלתי בפנים  מוכרות מהצפייה במסך או שאכן פגשתי אותם מתי שהוא. הכל התערבב, תמונה אחת נפתחה והשנייה נסגרה, תחפושות החלו להופיע בקבוצות וביחידים הרגשתי שאני מטיילת בתוך קרנבל של ליצנים, רקדניות, אנשי המערב הפרוע וחייזרים וכל זאת מבלי להתחכך או לנגוע באיש. איזו הקלה. אין צורך לשתות או לחשוש שמשהו כבר נגע באותה כוס, אין חובה להריח את ריחות הבושם, או לשמוע את הרעש המחריש באוזניים ולחוש את אגרופי הבסים בבטן. כמה מרגיע ונוח, נשארתי בבית ובה בעת השתתפתי במסיבה.
בין מאות התמונות שעליהן הבטתי נעצרתי בתמונה של הסולטן. כך קראתי לו מהרגע הראשון. בתחילה לא הבנתי מה תפס את עיני ומיקד אותה בדמות הגבר הלבוש בסגול. האם היה זה הבגד או הטורבן על ראשו או שדמותו נראתה לי מוכרת ואולי משהו בעמידה ובמנחה הידיים הזכיר לי נשכחות. הגדלתי את התמונה עברתי על הפנים המלאות שהקמטים בהן העידו על גילו המתקדם ועל עיניו הצעירות שמבטן היה מלא ביטחון ותעוזה כשל איש צעיר. המשכתי להביט בתמונות שנשלחו מחברתי שהשתתפה במסיבה וראיתי עוד ועוד תמונות שבהן הופיע בכל פעם עם אורח מחופש אחר והבנתי שהוא המארח, אולי המפיק או בעל הבית של החברה.

ולפתע קלטתי, החלוק הסגול המרוקם בזהב שעטף את גופו המלא, הוא זה שמשך את עיני ונראה לי מוכר. קווי הזהב המסולסלים על השרוולים, הפיתוחים הערבסקות שהתחברו אחת לשנייה וצמחו לאורך הבד כולו האירו את הרקע הסגול בזהב והיו מוכרים לי כל כך. ניסיתי לחשוב  ממתי או מאיפה, משהו גירד לי את תחתית הזיכרון נופף לי בצבעים הסגולים. עצמתי את עיני ונזכרתי בחספוס הריקמה. מתי שהוא הנחתי על הבד הזה את פני, איפה שהוא  אצבעותיי נאחזו בלולאות  ובכפתורים הרקומים. הבגד הזה נקרע מחיי, מילדותי. לפתע הייתי חייבת לחוש שוב באותו המגע, לקלוט את המסר שעבר אלי מהתמונה. נשאבתי כמעט בכח להגיע למקום שבו נערכה המסיבה, רמזור סגול נצנץ  וקרא לי לבוא אליו.
הבטתי שוב, ובאחת התמונות הופיע שם המועדון בנמל תל אביב. מבלי לחשוב ולתכנן הנחתי מעיל על כתפי וירדתי במדרגות החשוכות.

"את שומעת", ניערתי את שרה אחותי  שהחלה להתנמנם. "לא תאמיני אך יצאתי באמצע הלילה ונסעתי לנמל תל אביב למסיבה שהתרחשה שם באותו הזמן". היא התיישבה מופתעת והחליקה את שערה.
"ממש בשידור חי ..ומה מצאת"
"הסולטן הזה עמד שם בפתח המועדון מתחת לקשת בלונים, והזמין את כולם להיכנס, כשהתקרבתי הוא לא הכיר אותי כמובן, מתוך נימוס ברך אותי לשלום והפנה אותי לאולם. בפנים עמדה אישה בתלבושת ססגונית, אשתו כנראה, והיא זיהתה מיד שאינני מוזמנת למסיבה. האמת שכולם היו מחופשים ורק אני הופעתי ללא תחפושת וללא מסכה".
שרה הביטה בי בתימהון "איך העזת להיכנס למסיבת חברה שאינך מכירה בה אף אחד, לא הייתי מאמינה עליך אחותי הביישנית".
לא רציתי באמת להיכנס אך זרם האנשים המחופשים דחף אותי פנימה והרחיק אותי מהמארחים. בפתח עמד שולחן גדול ועליו כובעים ומסכות עניבות מנצנצות וכלי איפור. דיילת צחקנית הניחה עלי כובע רחב שוליים מעוטר בפרחים וקשרה מטפחת ורודה לצווארי, ונדחפתי קדימה לשולחנות האוכל ולבר המזמין. לא יכולתי לעצור, עוד ועוד אורחים הגיעו בתחפושות מרהיבות, הבלונים התנופפו מעלי ומוזיקה התנגנה ברקע ומשכה את כולם לרחבת הריקודים.
"עודני מתלבטת מה לעשות, פנה אלי בחור צעיר מחופש לפיטר פן והציג את עצמו כבנו של הסולטן. בנימוס הוא שאל אותי באיזה סניף של החברה אני עובדת".
"אינני מוזמנת אך אני חייבת לדבר עם אביך, הגעתי לכאן לבדוק משהו חשוב הקשור בתחפושת שלו" עניתי לו נבוכה.
הוא נראה מופתע אך חייך וראיתי את הדמיון שלו לאביו. "עוד כחצי שעה יגיעו כל האורחים ואוכל לקחת אותך אליו. תשתי משהו בינתיים הבר פתוח" הפנה אותי בתנועת יד דומה לאביו.
התיישבתי ליד הבר כשפני לכניסה והמשכתי להביט ולנסות להיזכר מאיפה הבגד הזה היה כל כך מוכר לי.
בבית דודתי לא היו בגדים ססגוניים כאלו, בזאת הייתי בטוחה. אני זאת שסידרתי תמיד את הארונות ומעולם לא ראיתי בגד כזה. אולי זכור לי משהו מהתקופה שבה גרתי בבית הורי לפני שנספו בתאונה שהיינו בנות שלוש. מעולם לא חסר לנו אוכל או בגד ותמיד התנהגו אלינו בחיבה  וברוך. לא היה לנו קשר עם איש מהמשפחה של אבי כולם נשארו באוזבקיסטן.
 
שרה ואני  התיישבנו אחת מול השנייה על המזרן ואני הוצאתי בקבוק יין מהמקרר ומזגתי לשתי כוסות היין היחידות שהיו לי. "מה גילית שם ספרי לי". דחקה בי שרה ולגמה את היין בבת אחת.
לאחר כחצי שעה במסיבה הגיע אלי הבן עם האבא והם נעמדו לידי והביטו בי בשאלה ובחיוך.
"כן גבירתי הצעירה מה אני יכול לעזור לך הבנתי שאת רוצה לדבר איתי" פנה אלי הסולטן והסיר את המסכה מעיניו החודרות.
"אני יודעת שזה נראה מוזר אך אני חייבת לדעת מאיפה יש לך את החלוק הזה שאתה לובש, זה לא ששתיתי יותר מידי, האמן לי אדוני, פשוט הבגד הזה מעיר בי זיכרונות כה רבים, ראיתי אותך בתמונה בפייס והגעתי לכאן במיוחד לדעת מאיפה קיבלת אותו, איך הוא הגיע לידך".
הגבר נראה מבולבל מעט משטף שאלותיי, ופנה לאשתו שהצטרפה אלינו, "אולי את זוכרת מאיפה קיבלנו את הבגד הזה".
אינני יודעת מאיפה היה לי את הקול או את החוצפה או את הביטחון לשאול אותו
"סליחה אתה יכול אולי להביט בחלק הפנימי של כנף הבגד ולראות אם רקומים שם שני פרחים ורודים"
בחיוך נבוך הוא הביט בבנו ובאשתו, ובסקרנות הרים את שולי החלוק וכולנו הבטנו בצד הפנימי.
על ביטנת המשי הסגולה, היו רקומים שני פרחים ורודים קטנים שזורים זה בזה.
קרסתי על מושבי והחוורתי ושלושתם גחנו אלי בדאגה "מי את, ומאיפה את יודעת על הרקמה הזאת, לא שמתי לב אליה עד עתה" פנה אלי המארח.
"שני הפרחים נרקמו כשאחותי ואני נולדנו, תאומות ראשונות במשפחה" אמרתי לאט ובשקט כמקריאה מספר זיכרון פנימי שרק עתה פתחתי אותו.
אשתו שפשפה את מצחה ונזכרה, "קיבלת את החלוק הזה לפני כשנתיים מהזקן הזה שהגיע מטשקנט. הוא הגיע עם הבן שלו, שדיבר עברית וטיפל מולי בכל הדרוש להזמנת התור".
"נכון" אישר הדוקטור, "לאחר הניתוח הם באו לביקורת ונתנו לי את החלוק הזה עטוף בנייר צבעוני. אמרו לי שזהו חלוק יקר ערך, שעבר במשפחה שלהם ושהם מבקשים לתת לי אותו על כך שהצלתי את מאור עיניו של אב המשפחה". ושלושתם הביטו בי בסקרנות.
"האם אוכל לקבל את שמו של החולה הזה שעבר אצלך ניתוח" שאלתי ברעד, והדוקטור הנהן בראשו וחייך אלי.
"מה שמך, רחל" הניח את  ידו על כתפי "זה לא מקובל בדרך כלל אך הסיפור הזה אינו רגיל, אם תתקשרי אלי מחר, אנסה לאתר את השם ואתן לך את הפרטים".
"יצאתי מהמסיבה עם מספר הטלפון שלו, הבן שלהם ליווה אותי למונית, בקושי הלכתי".
שרה ואני אחזנו ידיים והיא הביטה בי בשאלה. "מדוע לא התקשרת אלי מיד"
"רציתי לבדוק יותר לעומק מי היה כאן בארץ, לא רציתי שתתאכזבי, אני יודעת כמה רצית לנסוע לאוזבקיסטאן לחפש את המשפחה של אבא ואיך הדודה ממש התנגדה לכך כל השנים".
"ומה גילית" ושתינו כבר עמדנו אחת מול השנייה.
"מצאתי את שמו של החולה הוא כנראה הסבא שלנו. יחד אתו הגיע לארץ לצורך הניתוח, הבן שלו, הפרטים שלו היו רשומים במערכת יעקוב פנחסשווילי".
"זה השם של אבא שלנו, אולי הוא בחיים" צעקה שרה, "איך יתכן הדבר " ופרצה בבכי. "כל השנים הללו חשבנו שנהרג בתאונה עם אימא, ולמעשה השאיר אותנו כאן ונסע חזרה למשפחתו באוזבקיסטאן"
"הדודה לא סיפרה לנו דבר, אולי היה זה סידור זמני שהפך לקבוע" חיבקתי אותה.
"אין לה ילדים, יתכן וזה היה התנאי שלה לכך שתגדל אותנו". שרה התייפחה בקול "מדוע לא שמר על קשר אתנו, אנחנו חייבות לנסוע לשם ביחד, לא נספר לאף אחד שאנו מגיעות ניקח את התמונה אתנו".

בכיתי אתה והידקתי  אותה אל גופי. דמעותינו התערבבו כמו תמיד בטוב וברע. לחשוב שיש לנו אבא ומשפחה היה בלתי נתפס "התאומות היתומות" קראו לנו הדודים וצערם היה המצע שעליו גדלנו. האם יתכן ששקרו לנו כל השנים, היה קשה להאמין.
"אולי התחתן שוב ולא רצה לספר לנו על כך, התבייש, אולי יש לנו עוד אחים ואחיות"  ניגבה שרה  את הדמעות שלה ושלי.
ברק חדש הופיע בעיניה "חכי רגע יש לי רעיון".
היא תלשה את המחשב הנייד מהשולחן והניחה אותו על המזרן  בנינו "בואי נחפש אותו ברשת, נתחיל עם שם המשפחה, איך נאיית אותו עם V או עם W" היא התחילה  למלמל לעצמה. "אוזבקיסטן, בוודאי  הם גרים בטשקנט עדיין, יש המון אנשים עם השם הזה, אולי יש קבוצה בפייסבוק של היהודים או באי בית הכנסת, בעמוד שלו בוודאי יכתוב משהו בעברית". היא חלפה על פני פרופילים ועברה מעמוד אחד לשני בזריזות "נחפש גם תמונות מהארץ. שביקרו כאן בפעם האחרונה בוודאי הצטלמו, אוסיף תכנת תרגום, לכי לישון רחל אני אשב עד הבוקר. אם הוא עדיין בחיים אני אמצא תמונה שלו, אני מבטיחה לך".



** נכתב במסגרת הסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן
 

נכתב על ידי שם כותב לדוגמה

שם כותב לדוגמה
ה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותרהאודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותר.