מאת: שלומי פרלמוטר, מנחה בית המדרש "עבודת אלילים" 

שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי; אמר לו, כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים י'ג, י'ח) – מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי?  אמר לו, אין משיבין במרחץ.  כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרוטידי, אלא נעשית היא נוי למרחץ. 
דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, [אין] אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה. לא נאמר אלא "אלוהיהם" דברים ז, כ'ה; דברים י'ב, ב-ג) – את שהוא נוהג בו משום אלוה, אסור; ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה, מותר.
( משנה , מסכת עבודה זרה , פרק ג' משנה 'ד )
 
הסיפור על רבן גמליאל ופסל אפרודיטי במרחץ הציבורי מדגים את שאלת גבולות התרבות ו"הזהות היהודית" בימים ההם בזמן הזה, גם בתקופה ההלניסטית וגם בתקופתנו: מה נכנס לתוך מעגל הזהות שלנו ומה נדחה החוצה. מה נחשב "התייוונות" ומה לגיטימי, מאיזה נימוק ובאיזה אופן. רבן גמליאל נשאל כיצד הוא מרשה לעצמו להיכנס לבית מרחץ בו מוצב פיסלה של אלת האהבה אפרודיטה? והרי זו אלילות אסורה שיש לפסול ולהתרחק ממנה ולהחרימה! ("חרם").
הוא עונה שלוש תשובות מחוכמות ומעניינות:
א.      היא באה בגבולי. כלומר היא נכנסה לארץ ישראל, להווייתנו היהודית המוצקה, ולא יכולה לערער אותה. אנחנו בביתנו והיא "אורחת" שולית לא מזיקה.
ב.      נעשית היא נוי למרחץ. כלומר, אפשר להתייחס אליה כאמצעי אסתטי בלבד, כנוי, אמנות וקישוט יפה למרחץ, ואז היא לגיטימית, ככל אמצעי אסתטי גרידא.
ג.       כל העם משתינין בפניה. כלומר, כתוספת והדגשה של התשובה הקודמת, ברור שכל האנשים שבאים לכאן לא מתייחסים לפסל כאל אלוהות מקודשת, ולכן זו 'עדות מהשטח' שאין כאן שותפות שלי בעבודה זרה.
 
התשובות של רבן גמליאל מזכירות את מאמרו של ההוגה הציוני אחד העם, במאמרו "חיקוי והתבוללות". גם אחד העם דואג לבצר את התרבות והזהות היהודית בזמננו אנו כנגד רוחות התבוללות המאיימות להחריבן. ויחד עם זאת מכיר בכך שכל תרבות הולכת ומשתנה במהלך ההיסטוריה, גם כתוצאה מדיאלוג והשראה של תרבויות אחרות. הוא מבדיל לכן בין "חיקוי של התבוללות", שבו תרבות אחת מבטלת עצמה בפני תרבות אחרת, נמחקת ומתבוללת בה, ו"חיקוי של תחרות" שבו תרבות חזקה ועצמית מפנימה לתוכה ומעכלת בשפתה וארצה הישגים גבוהים של תרבויות זרות (הישגים אסתטיים, מוזיקליים, ספרותיים, מוסריים, מדיניים, אינטלקטואליים, טכנולוגיים, וכד') ובמקום להתבטל בפניהן היא מתחילה להתחרות בהן !
אחד העם היה סבור שכך פעלה היהדות לאורך כל ההיסטוריה, וזה סוד פוריותה והישרדותה, כאשר השלב הציוני המודרני הוא עוד אחד מאותם רגעים היסטוריים מכריעים שבהם תרבות עתיקה ומפוארת חייבת להתעדכן כדי לשרוד, ע"י שימור זהותה העצמית מחד, ומאידך "חיקוי של תחרות", התחדשות והפנמת כל הישגי העולם המערבי המודרני לתוכה, כדי לגבור על סכנות "ההתנוונות" שהן לא פחות מאיימות מסכנות "ההתייוונות".


 

נכתב על ידי שם כותב לדוגמה

שם כותב לדוגמה
ה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותראודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותרהאודות הכותב יש לכתוב כאן באורך הזה פחות או יותר.