רונית לוינגר

חלמתי שאני ברחוב הארזים בבית הכרם ליד הבניין בו גדלתי. מדוע אני חולמת על בית ילדותי אותו בלוק בן ארבע קומות המצופה טיח מחוספס ומרושע ששרט את אצבעותיי בכל  פעם שנשענתי עליו. מדוע לחלום עליו  בזמן שאני נמצאת בארץ זרה במלון משופע קירות עץ ונוף הרי שלג נשקף לעיני.

הופיע שם  חתול אפור אחד והתחכך ברגלי. בדרך כלל אני אדם של כלבים למרות שגידלנו גם חתולים בביתנו ולעיתים גם וגם. החתול היה חסר שקט ונע ממקום למקום בזנב זקור מעלה. לא הבנתי מה הוא מבקש האם אוכל או ליטוף. האמת שלא רציתי לנגוע בו  וניסיתי להרחיק אותו. הרי אינו החתול שלי, שילך לביתו. לפתע החתול פתח את פיו ולשון ורודה וארוכה השתלשלה לה ונגעה בידי. ממש לשון כלבית, אכן טעיתי וזה היה כלב קטן ולא חתול. לא האמנתי שאוכל לטעות טעות כזאת. ליטפתי אותו ונזכרתי שהוא שלי ושהתנכרתי אליו שלא בצדק. הבאתי אותו הביתה שהייתי ממש קטנה. אחותי התנגדה לכך שנגדל אותו כי פחדה מכלבים ואני אמרתי לה שזהו בעצם חתול ושאין לה מה לפחד.
לקחתי רצועה אדומה וקשרתי אותה לצווארו של הכלב ויצאנו לטיול.

הרים גבוהים הקיפו את הבית והטילו צל על קירותיו הצהובים. ידעתי שזהו ענן שלא יעבור משם לעולם. על הבית זה ירד גשם כל השנה ותמיד היה בו קר. גם השמש הטילה אור כתום שבקושי הגיע אלי. נרעדתי, יצאתי ללא מעיל לרחוב ולא ראיתי אדם מוכר. כל הילדים הלכו  בבוקר לבית הספר  ורק אני צעדתי ברחוב הנטוש והעזוב. כעבור מספר צעדים הכביש הסתיים הפך לשביל בוצי ומלא בשלוליות עמוקות ומסוכנות. ידעתי שעלי להיזהר שלא לדרוך על שוליהן המרופשים והירקרקים כי אז יכולתי לטבוע ולשקוע בבוץ. הכלב משך אותי ורצה לרוץ קדימה. לא היו שם מכוניות או אנשים החלטתי לפנק אותו מעט ושחררתי אותו לחופשי. הוא דילג בשמחה מצד אחד של השלוליות לצדן השני והתרחק ממני.

קראתי לו שיחזור אך הוא המשיך להתרחק ובכל כמה צעדים עצר והביט בי בעיניו הירוקות ובאישוניו הצרים. האם שוב התבלבלתי, היה לו הרי זנב של חתול. רצתי אחריו אך פחדתי לאבד את הדרך הביתה ומרגע לרגע המרחק בנינו הלך וגדל. הגשם החל לרדת שערותי נרטבו וגם פני, אולי בכיתי ולא ידעתי.

בטעות הנחתי את רגלי בשולי השלולית והרגשתי שאני שוקעת. בתחילה הייתה זאת רגל אחת ואז נמשכה גם השנייה וטבלה בבוץ, הנעליים הפכו להיות כבדות וכמעט נשמטו, והמים חדרו לכפות הרגליים. גם הברכיים שקעו מבלי שהייתה  לי אפשרות לעצור או לתפוס משהו ולהפסיק את התנועה השקטה הזאת לעומק השלולית. תחושת נמנום  החליפה את הקור העז ברגלי, אולי כך זה  למות. סוג של שינה, טשטוש בין חלום לתרדמת. ליבי הלם בחוזקה ובמהירות התפלאתי שלא ראיתי רטט גלים בשלולית שסביבי. השמש נעלמה האור התעמעם באוויר הדליל, החמצן התמעט והנשימה כבדה עלי. תהיתי מה יהיה שאשקע עד ראשי, אזני ואפי יתמלאו באדמה רטובה, איך אנשום או אחרחר. אוציא את האוויר מפי או שהוא יישאר כלוא בתוכי ואהיה כלואה בתוך קקון ענק או קבר. ככל ששקעתי בבוץ צבעו הפך לשחור יותר ויותר, מה תהיה ההרגשה להיות ממש בתחתית, בוודאי יהיה שם חושך מוחלט.

הרמתי את ידי  ומתחתי אותן מעל לראשי, שלפחות יראו אותן כשאשקע והן יישארו אחרונות מעל פני המים הירוקים. אולי אחת מאחיותיי תחפש אותי, אולי אבא יראה אותי מנופפת לעזרה. אולי מישהו יאחז בידי וישלוף אותי החוצה. רק שיהיו לו ידיים חמות, כל כך בודד היה לי וקר. שקעתי מטה ומטה במדרון, אין סיכוי שימצאו אותי, אולי בקיץ שהשלולית תתייבש. ביום קר וגשום כזה אף אחד לא יבוא.

נשאתי עיני אל  ההרים, שלג רך כיסה את הפסגות ונצנץ בכתום, מתחתיו כיסו יערות צפופים של אורן ואשוח את המדרונות ובניהם טבלו דבוקות  בתים עם גגות צבעוניים. הבטתי סביבי ראיתי שהחלקתי והגעתי עד סלע הפיל.  אותו סלע ענק שעל פי האגדה התגלגל לעמק מראש ההר ובבטנו אוצר גנוב או גנוז. קירותיו  היו תלולים ולא היה בהם מקום להיאחז. בכל זאת ניסיתי, הנחתי יד בוצית חומה על קיר הסלע האפור, ציפורני החליקו והאדימו מדם, אצבעותיי חיפשו חריץ, סדק, בליטה להיאחז בה למשוך את עצמי החוצה.

לפתע עלה בפי טעמן של עוגיות התמרים. אותן עוגיות שאימא אפתה לפני שהלכה ללדת, לפני שהלכה ולא חזרה. נזכרתי איך עמדתי מול המדף ואכלתי אותן אחת אחר השנייה ולא יכולתי להפסיק. הפעם האחרונה שטעמתי מעדן כזה. כפות ידיה לשו ומרחו עליו את ממרח התמרים החום  והמתוק והגישו לי את הקערה. ליקקתי אותה עד תום ומצצתי את אצבעותיי בשקיקה. חבקתי את הסלע נואשת ולפתע מיששתי ומצאתי את שן הפיל, אותה בליטה שנתנה לסלע  הענק את שמו, מעין קרן שהתרוממה מעל לראשי ואליה נשאתי את ידי ואת תקוותי. משכתי את עצמי החוצה, ידעתי שרק אני אצליח להוציא את עצמי מהביצה הזאת. לאט לאט מעט מעט התרוממתי וכשידי רפו שקעתי לרגע אך המשכתי לעלות.

שמעתי נביחה או יללה מעלי, הרמתי את מבטי, בראש הסלע עמד הכלב חתול שלי ובפיו נעלי המלאות בבוץ. התעוררתי לאיטי, ידו החמה של בעלי הייתה מונחת על זרועי. התגלגלתי לאט מבלי להעיר אותו ונעמדתי ליד החלון. אור הזריחה ברא מחדש את הפסגות כבכל בוקר. התמתחתי ונשמתי לתוכי את האוויר הקר שנשב מההרים. לבשתי בשקט את חליפת הסקי האדומה, רכסתי את נעלי הגלישה הכבדות והנחתי על ידי כפפות החמות. יצאתי ראשונה אל השלג, הנחתי רגל ועוד רגל על המשטח המלוטש והמנצנץ וגלשתי לעוד יום של חופשה.

 

נכתב על ידי