למשל / אסתר קמרון

יש בעולם מרכז וכולם בורחים ממנו.
נדחפתי לתוכו ונאמר לי
שזה מקום המפגש היחידי
האפשרי-הבלתי-אפשרי:
מקום המכוחש המשותף.

אני יושבת בדד,
אבל כמובן זאת לא אומרת
כי אני ירושלים. 

רק אתמול הייתי בקונצרט של שירים על ירושלים
מושרים בליווי אלקטרוני,
בעלי מנגינות אמופריות וקצב היפראקטיבי,
מלאי שמחה מעושה ואהבה שופעת וגועשת
אליה לא הצלחתי להתקשר,

ולקראת הסוף מישהי שילבה לתוך כל זה
בית אחד של "ירושלים של זהב"
ושרה אותה בצורה נורמלית לגמרי,
אז באיזה מקום עוד יודעים שזוהי
שירת אמת, אבל בלב
כנראה יש חומה. 

אחרי הקונצרט
חברה של המארגנת הסיעה אותי
וזמרת אחת שזכרה אותי מערב קודם
ושתיהן לאורך כל הנסיעה
שוחחו יחדיו על המוזיקה ועל ילדים
תוך היעלמות ממני כאילו אני
שק תפוחי אדמה שהן מובילות.

אני בת שבעים וחמש, אמי חייתה
עד גיל תשעים ושש. 
אי אפשר לדמיין איך זה יהיה בעוד עשרים שנה.
מילא, החזרת בי נשמתי בחמלה
והבוקר יש לי דגנים ובננות
עם חלב וקפה שחור.
 



** נכתב במסגרת הסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן

נכתב על ידי