בדרך לקדש ברנע / רונית לוינגר

נהגתי באיטיות מול השקיעה בכביש הצר החרוץ בפס לבן מביטה מדי רגע בעיקולים שלפני מנסה להתכונן לרכב שיגיע ממול. משני צדי  הדרך השתרעו חוות סולאריות  של מראות העומדות על מוטות מתכת מעוקמים, כמין גפנים מלאכותיות שנטעו  על אדמת הלס לאחר שהתושבים  נואשו מגידולים חקלאיים.  באופק התנשאו דיונות של חול צהבהב ושיחים קוצניים הסתלסלו ורקדו ברוח. החום הכבד העלה אדים מהכביש וכל הנוף ריטט וריצד לנגד עיני העייפות. כאחות הבית של הישובים באזור  נסעתי כל השבוע  ברכב המסחרי שלי וסעדתי את החולים הזקוקים לטיפולי. אך בשנים האחרונות מאז גבריאל עזב לא ישנתי ברציפות והנהיגה קשתה עלי.
התנערתי מהנסיעה החדגונית כאשר  בצד ימין של הדרך הופיעה דמות מטושטשת כמיתוך חזיון  פטה מורגנה. מצמצתי בעיני מול האור המסנוור אך הדמות לא נעלמה אלא גדלה מרגע לרגע והפכה לאישה  צעירה דקיקה  בשמלה ארוכה צהבהבה. היא הלכה  כפופה נגד הרוח באיטיות ובכבדות. ראשה היה מכוסה במטפחת קטנה אך שערה הארוך גלש  התבדר וכמעט כיסה תרמיל גב ירוק שהטלטל מצד לצד בקצב הליכתה .  היא לא הניפה את ידה לעצור אותי ולא הביטה לאחור למרות שהישוב הקרוב היה רחוק עשרות קילומטרים והשמש איימה לשקוע בתוך זמן קצר.
האטתי וחלפתי על פניה מתלבטת אם לעצור. הרי לא ביקשה להצטרף אלי למרות שבוודאי שמעה את הרכב המתקרב, אך להשאיר אותה שם לבדה במקום כל כך נידח לא יכולתי. צדודית פניה שנשקפה מחלון הרכב הממוזג  שלי גילתה פנים חיוורות ומזיעות, עיניים שקועות המביטות הלאה מנותקות לגמרי מהסובב אותה .  פתחתי את החלון "לאן את צריכה להגיע", היא לא הגיבה. עצרתי לידה   "אולי תעלי לרכב אקפיץ אותך לאחד הישובים". מבט עייף נתלה בי והיא המשיכה ללכת  באדישות באותו הקצב. ירדתי מהרכב פתחתי את הדלת הקרובה אליה  ומשכתי בידה. "בואי היכנסי, את נראית מאוד עייפה שלא תתייבשי בחום הזה".
"יש לי מים בתיק" נשמע קול רפה אך היא לא התנגדה ונכנסה באיטיות למושב שליד הנהג. מרוב תשישות  כמעט נשמטה מידי  וגלשה לרצפת הרכב. בקושי הצלחתי לעזור לה  לחגור את חגורת הבטיחות בעודה אוחזת בשתי ידיה בתיק הירוק על ביטנה. היא נרדמה בתוך כמה דקות ומידי פעם ניערתי אותה מעט  והשקתי אותה במים.
שהתקרבו לישוב הערתי אותה בעדינות, "אני קרובה לקדש ברנע, שם אני גרה , לאן את צריכה להגיע"
היא הביטה בדרך המתאבכת "לא חשוב" מלמלה "תורידי אותי בכביש הראשי אני אמשיך לאילת".
"עוד מעט תשקע השמש כמעט ואין מכוניות בשעות אלו חוץ ממבריחים שחוצים את הגדר עם מצריים" אמרתי בנימת אזהרה " את מכירה את האזור, מניין הגעת, אולי את רוצה לחזור"
מבלי לדבר פניה התעוותו בזעם  היא הזדקפה, הסתובבה לכיוון הדלת וניסתה לפתוח אותה.
 "עצרי את לא יכולה לרדת באמצע הנסיעה" קראתי לה ונעלתי בידי השמאלית את דלתות הרכב. היא אחזה בידית וניערה אותה  בכל כוחה "תעצרי ותפתחי לי  מיד את הדלת",  צעקה בקול "אני לא חוזרת, רמאית אחת, שלא תעזי להחזיר אותי, את שומעת"
בעודי חושבת מה לעשות ואיך להרגיע אותה היא אחזה בפראות בשתי ידיה בהגה וניסתה לסובב אותו לצד הדרך  בעודה צורחת  "אני אגיע  לאילת ברגל,  אני לא צריכה את הטובות שלך תני לי לצאת מהרכב".
מופתעת לגמרי נאחזתי בהגה בכל כוחי בכדי לא לרדת לשולי הכביש אך בבת אחת היא  הרפתה, כיסתה את פניה בידיה  ופרצה בבכי חרישי.  המכונית סטתה למרכז הכביש ואך בקושי  חזרתי לנתיב והצלחתי לעצור בצד הדרך.
"לא אחזיר אותך לשום מקום, בואי אלי הביתה תנוחי אצלי בלילה ותמשיכי מחר" הפצרתי בה "את לא במצב שמאפשר לך לשוטט כאן בדרכים, בבוקר אקח אותך לתחנת האוטובוס ותוכלי להמשיך לאילת".
היא הנהנה בראשה פעם לכן ופעם ללא, כאילו לא החליטה מה בדעתה לעשות. הדמעות עדיין זרמו מעיניה על לחייה המאובקות וידיה חבקו את תיק הגב הירוק. "מבטיחה?" הביטה בי מהצד.
"מבטיחה" עניתי לה וניסיתי למסוך ביטחון ככל שיכולתי בקולי. התנודות הללו במצב הרוח שלה הפחידו אותי. או שמצבה הנפשי מעורער,  או שהיא מיובשת לגמרי והייתה לי הרגשה שהיא בהריון.  בכל מקרה החלטתי לשחרר אותה רק כשאהיה בטוחה שתוכל לדאוג לעצמה.
המשכנו בשקט את הנסיעה.  ויתרתי על הביקור האחרון שהייתי צריכה לעשות בבאר מילכה ונסעתי ישר הביתה. ריח פרחי הלימון קיבל את פנינו והחתולה של השכנים  התמתחה וניגשה אלי. ראיתי שהנוסעת שלי מביטה בה בחשש כמי שאינו רגיל לחיות מחמד. גירשתי את החתולה  המאוכזבת  והכנסתי את הבחורה   פנימה. בחשדנות היא  הביטה לכל עבר  ורק כאשר ראתה שהבית ריק ואין בו איש, נרגעה והלכה להתקלח ביחד עם התיק הירוק כאילו היה תינוק שאינה נפרדת ממנו.
הכנתי לנו ארוחה קלה חביתות גבינה לבנה  וסלט מתובל בצמחי תבלין שצמחו בגינה, ערכתי לראשונה מזה זמן רב שולחן לשניים. חששתי ללכת להתקלח ולהשאיר אותה לבד, פחדתי שתברח ובה בעת שמחתי על חברתה שהפיגה את בדידותי. היא יצאה לאחר מקלחת ארוכה, שערה הארוך היה אסוף על ראשה מתחת למטפחת ופניה היו רעננות וצעירות להכמיר. לא יותר מבת שמונה  עשרה תיארתי לעצמי, יכלה להיות הבת שלי,  וכבר אשת איש ובהריון ללא ספק.
"אני דנה דרך אגב" פניתי אליה בחיוך אך היא התיישבה ליד השולחן בדממה והביטה באוכל ובכלים בהתלבטות. "אני צמחונית" הרגעתי אותה   "אין בשר בבית, הכלים חלביים" היא חייכה חיוך קלוש והחלה לאכול בעדינות למרות שבוודאי הייתה רעבה וצמאה. "תודה על האירוח", פנתה אלי בפנים רציניות "סליחה על ההתנהגות שלי ברכב , פחדתי שתחזירי אותי לרביבים". החלטתי לא לחקור אותה בשלב זה והכנתי לנו תה צמחים ריחני ומרגיע.
השמש שקעה וקרניים אחרונות חדרו דרך החלון המערבי והאירו את השולחן הקטן ואת הקירות שמאחורינו באור כתום. ריח הלימון והיערה חדר פנימה ונזכרתי בשעות אלו שהיו אהובות כל כך עלי ועל גבריאל. משהתברר לנו כי לא נוכל להביא ילדים לעולם  שכנענו את עצמנו   כי החיים טובים ושלמים גם כך. הבית המטופח, הגן ששתלנו, העבודה, כל אלו מלאו את ימנו. בשנותיו הראשונות של הישוב  היו ארוחות  שישי משותפות  וטיולים בחיק הטבע , סדנאות אחר הצהריים ומסיבות עליזות בלילה. במשך הזמן  הבתים סביבנו הלכו והתרחבו והתמלאו בילדים בכל הגלאים, קול צחוקם או בכיים  נשמע מכל חלון ובכל פינה. הפגישות עם חברים הלכו והתמעטו, הטיולים התקצרו, נושאי השיחה עסקו בלידות ובימי הולדת. גבריאל ואני התרחקנו.
"אין לך ילדים", שאלה אותי  הנוסעת שלי לאחר ששטפה את הכלים והניחה אותם על המעמד הלבן.
 "לא הצלחנו, נפרדנו" עניתי לה בקצרה.
 "באיזה שבוע את"
  היא הביטה בי בהפתעה "אני אחות במקצועי, שבוע שישי שביעי, נכון, יש לי טביעת עין".
"אני לא יודעת בדיוק" הניחה את ידיה על ביטנה הקטנה, "לא יצא מכאן משהו טוב, תינוק שהורתו בחטא" הסמיקה. "אני מנסה להיפטר ממנו", אמרה בדחיפות "את אחות אולי את יודעת איך אפשר להפסיק את ההיריון הזה".
 הבטתי בה באלם דקה ארוכה והרהרתי,  מקפידה על  בשר וחלב, מכסה ראשה במטפחת ומנסה "להפטר מהתינוק" משהו לא הסתדר לי. "מה שמך" שאלתי מקפידה לא לגלות את כעסי.
"רחל"
"בואי נלך לישון, רחל,  עבר עליך יום קשה, נדבר מחר, אראה איך אני יכולה לעזור לך" קמתי בקושי ממקומי ונזכרתי בגבי הכואב,  וסידרתי לה מיטה בחדר הילדים שהפך בהעדרם  לחדר האורחים . היא נשכבה אסירת תודה ונרדמה בתוך כמה דקות כמו בת מתבגרת ששבה לבית ילדותה.
רק אז הרגשתי מספיק בטוחה להתקלח ולשטוף את אבק המדבר ולהחליק את הסבון הריחני על גופי המיובש. הסתובבתי במיטתי הגדולה וחיפשתי תנוחה נוחה באותו צד של המיטה  בו אני ישנה.  למרות השנים שחלפו שמרתי לבעלי   את מקומו וקיוויתי שאולי יחזור.
גבריאל ואני נשארנו בבית שלא גדל ולא התרחב כפי שתכננו תחילה. בתחילה נסענו לטיפולי הפוריות בבית החולים הגדול בדרום. מכל נסיעה חזרתי מותשת יותר, לאט לאט התייאשתי. הרגשתי יבשה בתוכי כאילו אדמת המדבר סגרה עלי. התעקשנו  על פיסת דשא מוצלת  שהלכה וקטנה, נלחמנו בחולות הנודדים שסתמו את פתחי הטפטפות וניסו בעקשנות ובהתמדה  לחדור  לביתנו. גבריאל היה סוגר כל חלון וכל דלת ואוטם עם סמרטוטים רטובים את הפתחים. שטפתי את הבית והחלפתי מצעים בכל יום.  חלצנו את הנעליים ופשטנו את בגדנו במבואה, ובכל זאת מצאנו תמיד כמה גרגירי חול   על המיטה או על על השולחן במטבח. ברגע שגבריאל הבין כי זוהי מלחמה אבודה  וכי זרעו לא ייטמן באדמה השחונה הזאת, הוא עזב ולא הציע לי להצטרף אליו.
קמתי כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת ולהפתעתי ראיתי את רחל משוטטת בגינה ברגליים יחפות בודקת את הצמחים ומריחה אותם ואוספת את הלימונים שצנחו מהעץ במשך הלילה. הכנו לנו לימונדה טרייה והתיישבנו על הספסל בכניסה לבית. שכני החלו לצאת לשדות ומבטים סקרניים נתלו ברחל אך היא התעלמה מהם ואני התחלתי ליהנות מנוכחותה ומהצורך לדאוג לה. לאחר ההתפרעות ברכב נזהרתי מלחקור אותה והעדפתי שהיא תדבר ביוזמתה.
"ידעתי ושאסור להריון הזה להמשך ועלי לעזוב את הבית"  אמרה בשקט, "פשוט יצאתי מהישוב והלכתי ברגל כל היום, בחום, לא שתיתי ולא אכלתי דבר אבל זה לא עזר, אני עדיין בהריון" על פניה עלה  חיוך עצוב "את השליח, תעזרי לי בבקשה".
"האם יש לך משהו באילת" חקרתי שאני חוששת  שאולי באמת תיסע לשם.
 "לא באמת, פשוט רציתי להגיע הכי רחוק שיש,  שמעתי שיש שם רופא שיכול לעזור לי לעשות הפלה" אמרה בקושי את המילה המפורשת.
"ניתן להפסיק את ההיריון עד השבוע ה 12" הסברתי לה  בכדי להרגיע אותה "יש לך זמן לחשוב על כך. אפשר אפילו בעזרת כדור שנוטלים אותו דרך הפה". והיא החזיקה מבלי משים את ידיה על ביטנה הקטנה.
"את יכולה להישאר כאן בינתיים עד שתחליטי, אני גרה לבדי ואינך מפריעה לי קחי את הזמן" אמרתי בהיסוס, "אחשוב על מה שביקשת ממני, אולי יש כאן בסביבה משהו שיכול לעזור לך".
חששתי לשאול על משפחה והורים ויותר מכך חששתי להיכנס למחשב שלי  ולגלות איזה מייל שנשלח בתפוצה רחבה  ובו מחפשים את רחל ודואגים לשלומה. האמת הייתה שרציתי לשמור אותה לעצמי.  כמו מטבע זהב שנמצאה על אם הדרך והיא שייכת למוצא אותה, כך  שכנעתי את עצמי. אתמול בלילה חשבתי להעביר הודעת ווטסאפ אך נרתעתי מלהפר את אמונה. קיוויתי  שתישאר בביתי ותגור אצלי עד הלידה, נהיה חברות טובות אעזור לה ללדת ונגדל את התינוק ביחד. דמיינתי  את חיינו המשותפים, איך נקום כל בוקר ונשתה תה צמחים ובערב נאכל ביחד ליד החלון. כל המחשבות הרציונליות על קרוביה ובעלה המודאגים ועל חובתי להודיע למשטרה או למנהלת הישובים שהיא מתחבאת אצלי, נעלמו ברגע שהבטתי בפניה הרעננים ובחיוכיה שהלכו ותכפו.
למחרת ראיתי את ההודעות בקבוצה, ואת המייל שתיאר את העדרה מהישוב והדאגה לשלומה. אכן חיפשו אותה ותמונתה פורסמה. הבנתי מהאינטרנט כי היא נשאה רק לפני מספר חודשים לבעלה איש צבא קבע, גם הוא תושב רביבים לאחר שהיו חברים מספר שנים.  הרגשתי שאני מועלת בתפקידי. כאחות היה עלי לדאוג שתערוך בדיקות מעקב היריון ובוודאי שהיה עלי להודיע שהיא אצלי. ניסיתי לדמיין מה היה עובר עלי לו הבת שלי  הייתה הולכת לאיבוד ונעלמת.  אך מחשבות אלו היו חולפות ונעלמות ורחל נשארה ליום ועוד יום והפכה לבת בית. היא  טיפלה בגינה אך לא יצאה   מחוץ לשער. בכל ערב שחזרתי לביתי בתום יום עבודה ארוך ומאובק חיכתה לי עם קדירת מרק  או פשטידה שאפתה.
ערב שבת אחד  היא הדליקה נרות והתפללה ארוכות ליד הלהבות הקטנות. התיישבתי בכורסה לאחר הארוחה ורחל  התיישבה לרגלי על השטיח הבדואי הרקום והביטה בעיני השואלות. "הוא יהיה ממזר, "לא יבוא בקהל ישראל" את מבינה, בעלי  לא יודע על כך אבל אני יודעת". היא אחזה בידי והדמעות זלגו מעניה ללא הפסק  "הוא מקולל, הרבנים שלנו מאוד מחמירים, ואיך אוכל להסביר להם מה שקרה".
"ספרי לי", עודדתי אותה בשקט.
"הוא היה בדואי שהגיע לאטום את הגג ולצבוע אותו. עבד שם כמעט ערום מזיע בחום, כמו נחש מבריק תחת השמש. הייתי לבדי בבית.  לא יכולתי להפסיק לחשוב על גופו השרירי ועיניו הירוקות שהביטו בי ועקבו אחרי. עליתי אליו הבאתי לו מים קרים וצלחת פירות.  הישוב נראה  משם כל כך קטן וצפוף,  כמו קן נמלים". היא נאנחה, "אף אחד לא מביט למעלה בשעות החול, רק בתפילה. עמדתי שם באמצע הגג והוא צבע מסביבי את חומר  האיטום בצבע לבן. לא הייתי מסוגלת לזוז מבלי לדרוך על הצבע הטרי. העיגול הלך והצטמצם  הוא התקרב אלי יותר ויותר וצבע גם את כפות רגלי היחפות בעדינות כמו ליטוף. הוא לקח אותי שם תחת השמש על הגג הרטוב והקריר".
רחל כבשה את פניה בידיה "הכי נורא שזה היה כל כך טוב, לא יכולתי להתחרט באמת, בלב שלם, הרגשתי שבורכתי שזכיתי" היא נדה בראשה ועיניה המשיכו לדמוע  "לא האמנתי שהעונש יגיע כל כך מהר שאכנס להריון בחודש שבו בעלי נעדר מהבית".
ליטפתי את ראשה שהיה מונח  על ברכי "אלוהים ברא אותנו עם תשוקות ויצרים, גם את חווה אימנו פיתה הנחש,  תינוק אינו  עונש" נרות השבת הבהבו ופניה הוארו "עזרי לי דנה, נשלחת אלי משמיים מה לעשות".
"הישארי איתי עד הלידה " לחשתי לה את חלומי, "אני אקח את התינוק ואגדל אותו כבני, אני נשואה עדיין לגבריאל ואני בטוחה שהוא לא יתנגד לכך" ליטפתי את שערה  "חשבי על כך, אין לי אפשרות  להביא ילדים לעולם ואת נשלחת אלי כמו שאני נשלחתי אליך".
 
הטעות הייתה  שהתעלמתי מהשכנים. אותם חברים לשעבר שלא הביטו אל ביתי זה שנים ולא הזמינו אותי אליהם ראו הכול. החלונות הרחבים מעל כיורי המטבח היו רשת מידע ומעקב  בלתי פוסקת של מי הולך לאן ומתי. סקרנות החלה להיאסף ולהצטבר כמו עלי שלכת בפינות הרחוב. בתחילה הילדים נשלחו להביא לימון או להשאיל מסחטה. האימהות הגיעו ביוזמתן  לכוס קפה עם עוגה טרייה וניסו בעדינות להבין מי היא הזרה ומניין הופיעה אצלי. בעצה אחת עם רחל סיפרתי לכולם שהיא אחיינית רחוקה לא נשואה שבאה מהצפון  לגור בביתי עד הלידה. גל של אהדה והזדהות נשית אפף אותנו. רחל קיבלה שמלות הריון ושלל עצות, מה לאכול וממה להימנע, איך לטפל בצרבות ומה להכין לקראת הלידה. חזרתי איך שהוא למעגל החברות הישן, סיפורי לידה ורשימת שמות נשמעו בביתי והרגשתי שייכת ומחוברת. הגברים נשארו רחוקים ורק חייכו בביישנות אלי או לרחל שהיינו מטיילות בישוב. רובם  אנשי קבע וחקלאים שהניחו לנשותיהם לנהל את חיי המשפחה והתגודדו  ביחד בכל הזדמנות לשיח גברי.
מידי לילה הייתי נשכבת ערה וחושבת על היום שבו בעלה או המשטרה יגיעו, ואיך אסביר את עצמי, בוודאי אפוטר ממקום עבודתי ואצטרך לעזוב את ביתי הקטן בקדש ברנע. הקהילה תקיא אותי מתוכה. ואולי עוד לא מאוחר להתוודות לספר לנסות לגשר. אך התקווה לתינוק קטן שיהיה ממש שלי דחקה כל מחשבה מראשי. הייתי נרדמת בחיוך מחכה לידיו הקטנות שיאחזו באצבעותיי, מתכננת את הטיול בעגלה לצל העצים  וחולמת על ריח החלב שנשאיר בעקבותינו.
כל  שבוע הקפדתי לבקר ברביבים גם אם לא היה לי שם חולה לבדוק,  בכדי לשמוע מעט על רחל ועל משפחתה. אך הציבור הדתי  שמר את סודותיו לעצמו  ואיש לא חלק איתי רכילות או סיפורים על האישה שנעלמה מביתה ביום קיץ ולא חזרה. תמונתה שהופיעה במזכירות המושב על הלוח דהתה והוסרה והבנתי כי בינתיים החליטו שלא לשבת עליה שבעה והמשיכו לחפש אותה.
רצון עז עלה בי  לדבר עם גבריאל, לספר לו להתייעץ אך חששתי מתגובתו. בכל פעם שחשבתי שאני בהריון במהלך הטיפולים הוא היה מדכא את שמחתי המוקדמת. "חכי, לפחות שלושה חודשים, אל תספרי לאף אחד" היה מתרה בי. "שנינו יכולים לשמוח, לפחות ביחד" הייתי מתקוממת אך הוא היה מכין את עצמו לכישלון  ולא הרשה לעצמו לצפות לבשורות הטובות. מה יאמר לי עתה על תכנון כל כך מופרך ולא אחראי. האם יתרגש, האם יחזור ונגדל את התינוק ביחד כמו משפחה כפי שחלמנו פעם. מספר פעמים ביום  חייגתי את המספר שלו שידעתי בעלפה, ולפני שלחצתי על הכפתור הירוק הייתי מנתקת. בכל פעם חיכיתי עוד קצת  וניתקתי יותר מאוחר, עד שהוא קלט  את שמי על המסך וענה לי.
"דנה " אמר בהפתעה "לא שמעתי ממך זמן רב, מה שלומך" קולו צמרר אותי והרגשתי אותו מהדהד מאוזני לבטני הריקה "הכל בסדר אני עדיין בקדש ברנע ומה אתך".
" מצאתי עבודה חדשה, אני מלמד בכפר נוער בצפון, נחמד כאן, הכל כל כך ירוק" קולו נשמע שמח ומשוחרר כמו בשנים הראשונות  "הכרתי כאן אישה מאוד נחמדה, מורה לחינוך גופני, אני בטוח שגם בעינייך היא תמצא חן".  לא ידעתי איך להמשיך, פי התייבש ועלה בו טעם רע של אובדן. השתיקה החזיקה את הקו הפתוח בכבדות "טוב לשמוע אותך, בהצלחה,  נהיה בקשר" מלמלתי וניתקתי. רחל הביטה בי בדאגה ואני סימנתי לה שהכול בסדר בנפנוף סתמי ומחיתי את הדמעות בזווית העין.
השבועות שחלפו השכיחו ממנו את הסיכון שלקחתי. כל מבט בבטנה של רחל שהלכה וגדלה שימח אותי. היא הלכה ויפתה פניה התעגלו וכובד נמסך בתנועותיה הגמישות. התינוק החל לנוע ובכל פעם הייתי מניחה את ידי ועוצמת את עיני ומתארת לעצמי את הקטן או הקטנה, מנחשת איפה הראש ואיפה הרגליים. בתום השבוע השלושים החלטנו לעבור לצפון לקראת הלידה. רוב הסיכויים היו שבבית החולים הסמוך  נפגוש נשים נוספות מהאזור שיזהו אותה. אספתי את ימי החופשה הרבים שהגיעו לי ארזנו את הבית, העמסנו את הרכב  ותכננו לצאת עם הזריחה    לבית הורי בכפר גלעדי.
לפנות בוקר התעוררתי  לקול  חריקת בלמים. שני ג'יפים צבאיים עמדו מחוץ לשער וחסמו את החניה. עצמתי את עיני וקיוויתי שזהו  חזיון תעתועים, אך לא, אשר יגורתי בא לי. רחל התעוררה מהרעש ונעמדה לידי מול  החלון. אחזנו יד ביד והמתנו בשתיקה. גבר לבוש מדים נמוך קומה עם זקן אדמוני וכיפה סרוגה  ירד ראשון ופתח את השער.  אנשי צבא נוספים  יצאו מהרכב ונשארו בחוץ.
נשמעה דפיקה חזקה, עזבתי את ידה  של רחל ופתחתי את הדלת והוא עמד בחוץ והסתיר את אור הזריחה  מאחוריו.
"אשתי רחל נמצאת אצלך" אמר בביטחון כשהוא   מביט בי בעיניו הירוקות "אני יודע זאת כבר מספר חודשים, צילמנו אותה  מרחוק וזיהיתי אותה" ואני חשבתי כמה תמימות היינו, "ברור לי שהיא נמצאת כאן מרצונה, עקבנו אחריכן וראיתי שטיפלת בה יפה" אמר לי בעדינות שהפתיעה אותי. "התייעצנו עם הרבנים, תמיד הייתה רגישה, החלטנו להניח לה לגור בביתך עד עתה" הוא הביט בה ברוך אך נשאר בפתח ולא ניגש אליה.
 "השכנים סיפרו לנו שאתן מתכוונות לעזוב לצפון לקראת הלידה". הרגשתי את  טעם הבגידה ולא יכולתי לענות. "אני רוצה לדבר אתה ולקחת אותה הביתה" אמר בנועם, "רק אם היא תרצה  בכך כמובן". שנינו הבטנו ברחל שעמדה עדיין ליד החלון והביטה החוצה. מהג'יפ השני יצא גבר מבוגר ראשו מכוסה בכובע וזקן עבות  כיסה את פניו. "זהו אביה רב הישוב". אחריו יצאה מהרכב בזריזות אישה כבדת  גוף לראשה שביס צבעוני, ועיניה עיניי רחל.  "וזאת האימא שלה" המשיך הבעל  להסביר את אסוני שהיה ברור לי. הוא לא נטל סיכונים ולא הגיע לבדו חשבתי בכאב, חיכה לה בסבלנות, ולא נטש.
כבר נפרדתי ממנה בליבי אך עדיין קיוויתי שתישאר. לא הייתה  לי בעלות על רחל רק את אהבתי יכולתי להציע, במי תבחר לא ידעתי.  עמדתי מאובנת, היא  התקרבה אלי והניחה יד על לחיי, ביטנה נצמדה לבטני בפעם האחרונה, וכך נפרדתי ממנה ומהתינוק.
היא  נשמטה ממני, חלפה על פני בעלה השותק ויצאה בריצה מהבית  "אימא" נשמע קול זעקתה "אימא שלי" והן דבקו בעוז זו בזו ובכו תחת עץ הלימון. אביה התקרב והניח את ידו  על ראשה והיא אחזה בה ונשקה אותה. בעלה הסתובב ונעמד מאחוריה והסתיר  אותה מפני, כשהוא מניח  בזהירות את ידו הגדולה על כתפה השברירית. הם הלכו והתרחקו ממני, דמעותיי טשטשו את ראייתי, אך לא מחיתי אותן והמלח התייבש על פני.
רחל  הלכה איתם מוקפת משני צדיה בהוריה ובעלה מאחור. הם פסעו לאט ומרחוק נראו כנוטלים חלק בטקס חתונה מאוחר הנושא אותה לביתה. היא לא הביטה אלי ולא הסתובבה לאחור.  בראש כפוף התיישבה במושב הקדמי.  בעלה חגר את חגורת הבטיחות סביב ביטנה הגדולה והם עזבו והותירו רק ענן אבק ששקע זמן רב לאחר שנעלמו מהעין. מבטי השכנים והשכנות  דקרו אותי מבעד לחלונות הפעורים, קולות  הילדים נאלמו. אחזתי בבטני וצרחתי ללא קול. נעלתי את הבית הריק, נכנסתי לרכב  ויצאתי צפונה.
 

 
** נכתב במסגרת הסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן

נכתב על ידי