הַזֹּאת אֲנִי / אווה רוטנברג
 
הַזֹּאת אֲנִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
יַלְדָּה קְטַנָּה רַגְלֶיהָ דַּקִּיקוֹת,
בַּזְּמַן שֶׁבֵּין הטלטלות -
תְּשׁוּבָה עֵינֶיהָ מְחַפְּשׂוֹת.
 
מַחְשִׁיךְ. לַבַּד הוֹלַכְתָּ אֶת
בַּפַּרְק, בְּצַד אִמֵּךְ.
וְהָאֲוִיר כָּבֵד
וּפָחַד בְּלִבְּךָ.
 
וְשָׂם בֵּין השיחים
אוֹרְבוֹת הַמִּפְלָצוֹת
וְאֵין מָקוֹם
תּוּכְלִי בּוֹ לַחֲסוֹת.
 
שַׁרְשֶׁרֶת הַזְּמַנִּים –
אֶמְרֹד בָּם, אֲפָרֵק,
אֶל הֶעָבָר הַדֶּרֶךְ אֲפַלֵּס
לָךְ אֲחַיֵּךְ .וַאֲחַבֵּק.


** נכתב במסגרת הסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן **

נכתב על ידי