מסע בין השכונות / יעקב זרם

כאן בשכונת בורוכוב, היה בית המרקחת של ממלוק. הבניין בן שתי הקומות עדיין עומד על תילו והוא שומם וסגור, והחצר שהיתה יפה נראית מוזנחת מאוד. אני עומד ליד השער וצופה על גרם המדרגות הרחבות שצורתן קשת של עיגול, ובהן  הייתי עולה כאשר נשלחתי עם רצפט להביא תרופות לאמי שסבלה מיחושי גוף ונפש מסוגים שונים, במיוחד סבלה מכאבי ראש קשים. התרופות היו יקרות, ונשלחתי אל ממלוק, רק כאשר שעות רבות של כאבי ראש עברו על אמי,  ושרשרת פרוסות הלימון שקשר אבי סביב מצחה עם מטפחת ראש מגולגלת שנקשרה בעורף, לא הצליחו להפיג אפילו במשהו את כאב הראש, שהיה לדבריה, כמו פטישים המכים בראש.

כשהיתה מקבלת כאב ראש כזה, היתה שוכבת שעות רבות בעיניים עצומות ועם כל נשיפה היתה משמיעה בקול 'אאוייי' שהיה הולך ומתארך ועוצמתו מתגברת, ככל שהכאב היה חזק יותר. אמי הסבירה לי פעמים רבות, כי ה'אוי' הזה עוזר לה לסבול את כאב הראש ומקל עליה, לפעמים יותר מהתרופה.
 
כשגדלתי והתחלתי גם אני לסבול מכאבי ראש, והתרופות לא הועילו, הייתי גם כן  שם לעצמי על המצח שרשרת פרוסות לימון חתוכות, אחוזות במטפחת, שוכב בעיניים עצומות, ועם כל נשיפה משמיע 'אוי' שהיה חזק יותר ככל שהכאב התגבר. עד היום אני משוכנע שבלי ה'אוי' הכאבים היו חזקים הרבה יותר.

הכרתי את הדרך לממלוק מאז שהייתי בן שנה וחצי. הבת של ממלוק פתחה גנון לילדי שלשת השכונות, שכונת בורוכוב, שכונת חאפ שבה גרתי, ונחלת יצחק. הורי רשמו אותי לגנון ואחרי זמן קצר כשראו שאני זוכר את הדרך מהבית לממלוק, הניחו לי ללכת ולחזור לבד מהגנון.

הגעתי כעת מהבית הישן של הורי, שכבר נפטרו, עד לבית ממלוק. התגעגעתי לשכונה שבה נולדתי ובה עברו ימי ילדותי. לא אהבתי את ימי הילדות שלי בשכונה. היה לי קשה כילד נמוך וצנום, להתמודד עם הילדים משכונת בורוכוב, אותם הייתי פוגש בהליכתי לבית ספר 'מזרחי' ובחזרתי ממנו. נחשבתי אצלם אדוק פיסטוק, ורבים מהם זלזלו והעליבו אותי על  שהייתי דתי. יותר מאוחר הבנתי שהם האמינו בכל ליבם שהדת היא האופיום של ההמונים. הרבה מהילדים בשכונת חאפ היו פרחחים שהיו רגילים להתעלל בחלשים ובמיוחד "שקל יבש" שגר בצריף מעבר לגדר של חצר ביתנו,  וכל פעם שעבר על ידי, היה מוצא הזדמנות להפליק לי בחגורה שלו, והיה דרך קבע גונב תפוזים מהעצים שגידלנו אצלנו בחצר.

עצי התפוז עדיין גדלו סביב הבית הישן, אבל אף אחד מהילדים ההם כבר לא גר כאן, ויכולתי להתהלך ללא פחד בכל החצרות והשבילים שמסביב ולהיזכר בילדים, באנשים, ובצריפים שהיו צפופים בלי סדר.

בבית הישן והנטוש, שלא היה בו כבר חשמל, התגורר הרבה שנים קודם לכן, בן דוד שני שלי, בן רמת רחל, שנפשו חשקה באומנות והיה צייר מחונן. כשעזב את הקיבוץ, ללא פרוטה בכיס, היה  ישן בתחילה אצל חברים ויותר מאוחר היה ישן ברחובות. אפילו שלא היה כבר חשמל בבית, הציעו לו הורי לגור בבית הנטוש, והוא קפץ על המציאה. נזכרתי עכשיו בעשרות הציורים המפחידים שצייר כשגר שם. רובם היו דמויות רזות  שיש להם בחורי העיניים עיגולים שחורים במקום עיניים. חשבתי אז  שאלו היהודים שהיו במחנות הריכוז וההשמדה וזה היה המבט שלהם שם. חיפשתי לראות אם נותרו שרידים מאותם ציורים משונים, שהיו כנראה רק תרגילים ברישום שעשה בכמויות גדולות, על כל לוח שטוח שמצא בסביבה. לא מצאתי מאומה.

אני הייתי בן הזקונים של הורי. אימי היתה בת ארבעים ושתיים כשנולדתי, וכשלא היה לה כאב ראש, היתה עובדת בחנות המכולת והירקות, מבוקר ועד לילה יחד עם אבי, ושניהם היו צונחים מעייפות בערב ולא היה להם זמן וכח להקדיש לי ולטפל בי בתשומת לב גדולה. מי שגידלה אותי בשנותי הראשונות, יותר מאימי, היתה אחותי רנה, שהיתה גדולה ממני בשלש עשרה שנה, ומדריכה נערצת בבני עקיבא.

נזכרתי בתמונות שיש לי מימי הילדות. מלבד התמונות מהגן, התמונות היחידות שיש לי הן התמונות שאחותי לקחה אותי לפוטו ברמת גן ושם אני מצולם לבד עם כובע קסקט חדש וחולצה לבנה מגוהצת, ובתמונה אחת מצולמים שנינו כשהלחיים שלנו נושקות.
אחותי, שהיתה לדעתי המוכשרת בין הילדים במשפחה, החליטה יום אחד, עם  שני ילדים קטנים, לעזוב את הארץ ולהגר עם בעלה לארה"ב כדי למצוא את הירוקים הגדלים על העצים, ולא מצאה אותם.

כמה קשה היה לה לטפל בי, ובכל יום להכין לי ארוחת בוקר וארוחת עשר ולשלוח אותי לגן, ואז לרוץ לאוטובוס ולנסוע לתיכון בתל אביב. כאשר חזרה הביתה עזרה להורים בחנות וטיפלה בי, הלכה פעמיים בשבוע להדרכה בבני עקיבא, ורק מאוחר בלילה היתה מתיישבת להכין שיעורים.

כמה ההורים שלנו היו ספרטניים, חשבתי. דרשו מהילדים לקיים אורח חיים דומה. הם היו רגילים לעבודה קשה, וציפו גם מהילדים שיעבדו קשה ולא יתלוננו. אולי, עברה בי המחשבה, אחותי רצתה לברוח מכל העול הקשה שהיה לה בבית, ומדברי המוסר של ההורים שצריך להתאמץ, לדעת לעבוד קשה, ולהסתפק במועט. הלחץ הזה אולי הוא שהביא אותה להתפקר, מה שגרם לכאב לב גדול להורי ובמיוחד לאבי, שהדיר אותה מהירושה שצווה לילדיו.

מזל גדול, חשבתי, שאחרי שאבי נפטר החליטה אמי להעביר לאחותי, עוד בחייה של אמי, את הדירה שבה גרה, כשנשמרת לה הזכות לגור בה עד מאה ועשרים, וכך לאזן במידה רבה את חלוקת הרכוש של ההורים בין ארבעת ילדיהם.
 

 

נכתב על ידי